אתה היחיד שהצלחת לעזור לי עד עכשיו

עמוד הבית »  מכתבי מטופלים »  אתה היחיד שהצלחת לעזור לי עד עכשיו

בני אהרון מרפא מגוון בעיות רפואיות

תראו איזה בעיה שגברת ב. כתבה לי בפרטי
בסופו של דבר זו הייתה בעיה אורגנית פשוטה. קריאה מהנה.
גברת ב. כותבת:
היי יקירי, אין דבר יותר רחוק מהאמת מן המשפט שאני לא רוצה לענות לך. אני אוהבת אותך אהבת נפש ומרגישה שזה גם הדדי ויש חיבור עמוק בינינו, ומבחינתי אתה משפחה לכל החיים. אין דבר שאני יותר רוצה מלהצליח להתקשר אלייך ולדבר איתך ולספר לך מה עובר עליי ולמה אני לא מצליחה להתקשר ולהגיד לך שאני זקוקה לעזרה. ושריפוי אזורי. מרגישה גם רע שאני לא יכולה לעזור לך בתוכנית המדהימה שלך, אבל זה לא נובע מחוסר רצון. זה נובע מחוסר יכולת, שקשה, קשה להסביר אותה. הרי מה הבעיה לפחות להרים טלפון מדיי פעם? לכן אני מבינה לחלוטין את ההרגשה שלך שאני לא רוצה לענות. ולכן גם חשוב לי להסביר לך מה הסיבה האמתית, בגלל שאתה חשוב לי ואני סומכת עלייך, כי בדרך כלל זה משהו שאני מסתירה. בדרך כלל אני מצליחה לענות פעם בכמה זמן לפחות. וברגעים שכן יכולתי יצרתי איתך קשר, אבל לא היית זמין באותו רגע, ואחר כך, כבר לא יכולתי. גם אם עברו רק כמה שעות, כי כל פעולה כזו, דורשת ממני כל כך הרבה מאמץ, למרות שמדובר בפעולה פשוטה. והחודשים האחרונים, אחרי שטיפלת בי, היו החודשים המאושרים בחיי, סוף סוף הרגשתי חיה, עירנית ובלי סבל כל דקה ודקה ביום. אפילו חזרה לי האמונה, חשבתי שזהו, שכמובן שאני עוד צריכה להתחזק, אבל המצב הקיומי הבלתי נסבל מאחוריי. ואז, ואז זה חזר. זה תמיד חוזר ואז הולך קצת, ואני חושבת שזהו, זה מאחוריי. אבל זה תמיד חוזר שוב וזה ככה מאז שאני זוכרת את עצמי, מאז שאני ילדה קטנה. והקושי הגדול הוא להסביר מה אני מרגישה, מה עובר עליי. קשה לי במיוחד, דווקא עכשיו, שסוף סוף אין סיבה חיצונית להרגיש ככה. בזכותך אני יישנה, ואוכלת כמו שצריך ומסוגלת לעשות הליכה ולשתות מים. אין לי כאבים בגוף ואין לי בעיות בקיבה ובשלפוחית. אז מה הרגשתי מאז שאני ילדה קטנה? שמשהו פה מוזר, שהמח שלי לא עובד כמו שהוא אמור לעבוד, שהמח לא מצליח להתעורר לאחר השינה, הוא עייף, הוא מעורפל, הוא הולך לאיבוד, הוא צף, הוא ריק. הוא חי בזמן חלום. אז הייתי חושבת שזה אולי כי אני לא ישנתי מספיק, או ההפרעות קשב, או הטראומות מהילדות, או שאני מעמיסה על עצמי יותר מדיי, או שאני עושה דברים שאני לא אוהבת, או שככה אני פשוט- אוהבת להיות בעולם משלי, לרחף. ואכן הכול היה נכון, אבל טיפלתי בזה. מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי תחושה שמשהו לא בסדר בי, לא עובד כמו שעובד אצל כולם. לא יכול להיות שפעולות פשוטות כל כך כמו לצאת מהבית, להתקלח, לשוחח עם אנשים, יהיו קשים כל כך ומעייפים כל כך. כי המח מרגיש בבלאגן גדול, מרגיש שהוא לא מסוגל להתניע, וכל התנעה הכי קטנה מעייפת, ואחר כך צריך להתניע אותו שוב. והכול מעורפל ומוזר, כך גם תחושת הזמן, יכולים לעבור ימים שלמים וחודשים שלמים שבהם אני מרגישה שאני פשוט לא כאן. אבל אני גם לא "שם" כלומר נגיד נזכרת בעבר, חושבת עליו. חושבת סתם על דברים. אני פשוט באף מקום. כמו חלימה בהקיץ- רק כל הזמן. עד שאחרי כמה חודשים אני "פתאום" מתעוררת ואז שוכחת את התחושה המפחידה הזאת שגם גורמת לי לחשוב שאני לא בסדר, שאני דפוקה, שאני משתגעת, שאני סתם עצלנית. אז מעדיפה לשכוח אותה. מעדיפה לחשוב שזו רק שאלה של רצון ומאמץ, אבל אני מתאמצת כל כך, והתפקוד הכי פשוט ושגרתי לא הופך לאוטומטי, לא הופך להרגל. לא נעשה בתחושת עירנות. אז כבר הפכתי לחצי רופאה, וקראתי את כל ההבחנות האפשריות. וטיפלתי בעצמי במשך שנים. הייתי אצל פסיכולוג במרכז לטיפול בטראומה מינית בילדות. ואני יעצור רגע- כדי לומר שאני כבר שלוש שעות מנסה לכתוב לך כדי להסביר מה עובר עליי. ונראה לי שיצא לי ממש מבולבל ולא ברור. אבל זה בגלל שאני כותבת לך בזמן אמת- כשאני במצב המעורפל הזה, כי בדרך כלל אני פשוט מתנתקת מאנשים בזמנים כאלו. כי איך אפשר לתפקד בחוץ כשהתחושה היא בדיוק כזו- שחוט המחשבה פשוט נקטע ונקרע כל הזמן, והמחשבה נמחקת והזיכרון נשכח. והנה אני כבר לא יכולה לתרץ את זה לעצמי שזה כי אני לא יישנה טוב או יש לי כאבים בגוף, או בגלל הטראומות. או שאני פשוט אוהבת להיות בעולם משלי. כל זה רק כדי לברוח מהתחושה המפחידה הזאת. שהכול בסדר. אני חכמה, הגוף שלי עכשיו בריא לגמרי בזכותך. אני רוצה לחיות ורוצה להיות בקשר עם אנשים בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעברתי. ואלוהים עדי שעשיתי כל מאמץ אפשרי לטפל בעצמי, אבל כבר עייפתי כל כך, ואין מדובר בוויתור עצמי, אלא פשוט בלהכיר בכך שזה לא בשליטתי. שאני לא רוצה לחיות בתוך עולם משלי, אני פשוט כלואה בו, בערפל, בתחושה שאני יישנה, שאני לא מסוגלת להכיל שום גירוי חיצוני, כי המח פשוט מתמוטט מזה. וכלפי חוץ- נראה שיש לי את כל המשאבים והיכולות, כשאני לא במצב הזה, המח יודע לתפקד, להבין, לחשוב, יש לי יכולות וורבליות, אני יודעת לתקשר עם אנשים, להרגיש, לחיות. אבל אני מרגישה כאילו אני בסיוט, בסרט אימה, כי אני לא מצליחה להתעורר פיזית, הגוף עירני, אבל המח ישן. וזה לא סיוט כמו שיש חלום מפחיד שאתה לא מצליח להתעורר ממנו. זה החלום המפחיד- התעוררתי בבוקר, אבל המח במצב שינה, ולא משנה מה אני ייעשה במשך היום, זה ימשיך להרגיש ככה. וכך יום אחרי יום אחרי יום, כבר יותר מחודש בסיבוב הנוכחי. וזה ההסבר הכי טוב שאני יכולה לתת לזה. וגם לשאלה שתמיד שואלים אותי מה לא בסדר איתך שאת לא מצליחה לתפקד כמו כולם, לעשות אפילו את המינימום. נו? תנסו אתם לקום מהמיטה ולרחוץ פנים ושיניים כשאתם עדיין ישנים, לא רק מרגישים ככה, או מרגישים עייפות. פשוט ישנים. והמח ריק, והראייה שלי פיזית מטושטשת. וזהו, נראה לי שאני אפסיק פה כי לא משנה כמה אכתוב זה לא יצליח להיות ממוקד וברור. ולמה אני מספרת לך את כל זה? קודם כל אתה הראשון שאני מספרת לו, תמיד הסתרתי את זה, פחדתי שלא יבינו, שישפטו, שיאשימו את כח הרצון שלי, שיחשבו שאני פשוט חסרת תקנה או משוגעת. אבל עלייך אני סומכת, שאם יש מישהו שיכול לעזור לי, זה אתה. שום רופא ושום מטפל אף פעם לא סיפק לי תשובה למה לא בסדר אצלי. רק אמר שהכול נראה בסדר, אז תעשי מאמץ. ואתה הראשון שלא שפטת אותי וראית מעבר. עד לפני שנה וחצי עסקתי עדיין בעינוי עצמי, כלומר בלקום כל בוקר כשאני עדיין ישנה ולתפקד בעולם ככה, כי כולם אומרים שאני בסדר ושאני יכולה. וגם רציתי להרגיש שאני בסדר, נורמאלית, כמו כולם. אבל 25 שנה כאלו שחקו אותי עד היסוד, עייפתי לחלוטין, גם מהעמדת הפנים וגם מהניסיון לתפקד ולפתור לעצמי את הבעיה. ואז רציתי למות, ממש רציתי, לא כי אני בדיכאון או לא אוהבת את החיים. כי פשוט לא יכולתי יותר לסבול. אבל אז חשבתי שכל שנות המאמץ האלו, רק מוכיחות כמה כוחות יש בי ושאני רוצה לחיות. הייתי גם מיואשת, שאין פתרון לסבל שלי. גם לפני חודש הרגשתי בדיוק ככה, שזה חזר, לא האמנתי שזה שוב חזר. וניסיתי בהתחלה להתעלם מזה, להאמין שזה יעבור מעצמו. להתאמץ שוב עד כלות כדי לתפקד. אבל אני לא מסוגלת יותר לסבול בשקט כמו שלימדו אותי. או להשלים עם חיי סבל. אני רוצה לחיות, ואני מאמינה שלבעיה שלי חייב להיות פתרון, ואני מוכנה להשקיע הכול כדי לפתור את זה. אבל איך אני יכולה לעשות את זה כשאני אפילו לא יודעת מה הבעיה? שאני אפילו לא מצליחה להרים טלפון לבן אדם ששנה וחצי קיוויתי למצוא? לכן אני עושה מאמץ אדיר וכותבת לך, גם שאני יודעת שמה שכתבתי לא ממש ברור, אבל אולי תצליח להבין משהו, וגם שאני פוחדת שתחשוב מה זה המכתב הזה, מה עובר עלייה? אבל אני יודעת שלא תשפוט אותי, שתבין. אתה התקווה האחרונה שלי לחיים נורמאליים, לכך שיש פתרון ויש אלוהים. ואם יש משהו שקשה לי להגיד זה: אני לא בסדר, אני צריכה עזרה. ואולי אם תוכל לפגוש אותי בזמן שאני מרגישה ככה ולא אחרי שזה כבר עובר, אז יהיה לך יותר קל לאבחן את הבעיה. אני רק מבקשת שלא תספר על כל מה שכתבתי לך לאף אחד. אתה הראשון שסיפרתי לו ופתחתי את ליבי ואת עולמי הפנימי שאני מתביישת ומפחדת לשתף. אבל אני סומכת עלייך. וזקוקה לך ורוצה שתדע שאני כבר מודה לך מעמקי נשמתי על כל מה שעשית בשבילי עד עכשיו. כי גם אם המח שלי עדיין דפוק, לפחות אין לי את הסבל הגופני היום יומי. לפחות אני ישנה ואוכלת ושותה מים ועושה הליכה ובשבילי זה משהו שמעולם לא הצלחתי לעשות גם אם זה פשוט ביותר. וגם שתדע שאם הייתה בי היכולת כרגע, הכי הייתי רוצה להחזיר לך ולו במעט על כל זה. אבל לפחות כרגע, בתקווה שזה ישתנה, אין בי את הכוחות כמעט לשום דבר. וזהו, מקווה שהבנת משהו ושאתה לא חושב שאני דפוקה או משוגעת זה לא אתה- זה החששות שלי פשוט לשלוח למישהו שיקרא משהו כל כך מעורפל. אבל ככה אני מרגישה כרגע ואתה הראשון שאני לא מסתירה את זה ממנו. ומחכה כאן בפייס לתשובה ממך, כי לא בטוח שיהיה לי כח לדבר בטלפון. המצוקה, הייאוש והסבל גדולים כרגע, ככל שהזמן עובר ואני עדיין מרגישה ככה, בתקווה שתוכל לעזור לי ושזה בסדר שאני בכלל מבקשת ממך עזרה אחרי שלא דיברתי איתך כל החודש. אבל שוב, זה לא היה כי לא רציתי, אלא כי לא יכולתי.

Protected with SiteGuarding.com Antivirus